פסק-דין בתיק עת"מ 33514-06-11

הרקע לעתירה וטענות הצדדים:

בפני עתירה שעניינה בהליך איחוד משפחות אשר בו החלו העותרים 1 ו-2 ביום 13.8.2000. במסגרת העתירה מתבקש בית המשפט להורות למשיב לשדרג את מעמדו של העותר 2 למעמד ארעי במסגרת ההסדר המדורג מכוח סעיף 7 לחוק האזרחות. לחילופין מתבקש המשיב לאשר לעותר 2 רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 ולחילופין לשדרג את מעמד העותר 2 למעמד ארעי בישראל.

העותר 2, תושב האזור, נכנס לישראל לפני יותר מעשור ביחד עם רעייתו, העותרת 1 שהינה אזרחית ישראל. בני הזוג נשואים מיום 18.4.1999 ונולדו להם 4 ילדים אזרחי ישראל, העותרים 3-6. ביום 13.8.2000 הגישו העותרים בקשה למתן מעמד לעותר מכוח נישואיו לעותרת שהינה אזרחית ישראל. 

העותרים טוענים כי חרף השלמת כל המסמכים הרלוונטיים לבקשה המשיב התמהמה ונמנע מטיפול בבקשה במשך כשנה וארבעה חודשים. נטען כי המשיב נמנע מהענקת אישור הפנייה למת"ק במעמד הגשת הבקשה ורק ביום 24.12.2001 אושרה הבקשה על פי נוהל ההסדר המדורג ובמקום להעניק לעותר 2 רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 כמתחייב מנוהלי המשיב אז, ניתן לעותר 2 אישור הפנייה למת"ק לתקופה בת 12 חודשים. בסוף מרס 2002 החליט שר הפנים להקפיא את הליכי איחוד המשפחות באופן גורף וביום 12.5.2002 קיבלה ממשלת ישראל את החלטה מס' 1813, בה נקבע כי משרד הפנים לא יטפל עוד בבקשות חדשות של תושבי הרשות הפלסטינית לקבלת מעמד בישראל וכי לא תאושרנה בקשות שהוגשו ערב החלטת הממשלה. ביום 12.12.2002 הוארך תוקף אישור ההפנייה למת"ק של העותר ועד היום ממשיך העותר 2 לקבל הארכות של אישורי ההפנייה למת"ק ללא ששודרג מעמדו.

העותרים טוענים כי חרף אישור הבקשה לאיחוד משפחות לפני המועד הקובע של החלטת הממשלה, מסרב המשיב לשדרג את מעמדו של העותר 2. נטען כי בקשת העותר 2 הוקפאה עקב מחדל המשיב, תוך פגיעה בזכויות היסוד של העותרים, באופן העלול לגרום לנזק חמור שאין לו תקנה. עוד נטען כי מרכז חייהם של העותרים בישראל והם מבקשים לתת תוקף והכרה במציאות חייו של העותר 2 בישראל. העותרים טוענים כי העיכוב בן כשנה וארבעה חודשים בשלב הראשון של בדיקת הבקשה, אשר היה אמור להמשך כשישה חודשים מהווה עיכוב בלתי מוצדק המצדיק שדרוג מעמדו של העותר 2. בנוסף, טעות המשיב עם אישור הבקשה והנפקת הפנייה למת"ק במקום רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 נמצאת, לטענת העותרים, באחריות המשיב ומהווה טעות ו/או עיכוב בלתי מוצדקים שגרמו לאי שדרוג מעמדו של העותר 2.

המשיב טוען כי דין העתירה להדחות על הסף, הן מחמת העדר עילה והן מחמת השיהוי הקיצוני בו לוקה העתירה.

לטענת המשיב, בקשת העותרים, שהוגשה ביום 13.8.2000, אושרה ביום 24.12.2001, לאחר קבלת עמדת הגורמים הנדרשים וניתן לעותרים אישור איחוד משפחות בישראל לתושב האזור. בהתאם לאישור היה העותר רשאי להכנס לישראל ולשהות בה במשך תקופה של 12 חודשים. המשיב טוען כי אישור זה, מיום 24.12.2001, הוא נושא העתירה ואותו מבקשים העותרים לתקוף בעתירה זו. ביום 12.12.2002 ולאחר שהתקבלה עמדת הגורמים המוסמכים, הוארך האישור שניתן לעותר בשנה נוספת. בהמשך, ביום 4.4.2004 הוארך האישור שניתן לעותר ב- 3 חודשים. ביום 20.5.2004, בעקבות התנגדות המשטרה להארכת האישור שניתן לעותר, הועברה בקשת העותר לארכה להחלטת המטה. ביום 21.6.2005 נערך לעותרים שימוע שלאחריו הוחלט, ביום 23.6.2005, לתת לעותר היתר מת"ק ל- 12 חודשים נוספים. אישור זה הוארך מדי שנה. ביום 5.4.2011 פנה ב"כ העותרים למשיב בבקשה לשדרג את מעמדו של העותר וליתן לו מעמד של תושב ארעי א/5. ביום 16.5.2011 נשלחה לעותרים תשובת המשיב, לפיה יוענק לעותר היתר מת"ק לאחר קבלת תגובת הגורמים.

המשיב טוען כי לכאורה העתירה הוגשה בעקבות התשובה שנשלחה לעותרים ביום 16.5.2011 וככל שאלה פני הדברים - הרי שדין העתירה להדחות על הסף מחמת העדר עילה, שכן בהתאם לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת השעה), התשס"ג - 2003 (להלן: " הוראת השעה"), לא ניתן ליתן לעותר מעמד תושב ארעי. אולם, עיון בטענות העותרים ובסעדים המבוקשים מגלה כי עניינה של העתירה בהחלטת המשיב לאשר את בקשת העותר וליתן לו "אישור איחוד משפחות", אישור שניתן עוד ביום 24.12.2001, לפני קרוב לעשר שנים. נטען כי עתירה המופנית כנגד החלטה זו לוקה בשיהוי קיצוני וחמור ודינה להדחות על הסף ולו מטעם זה בלבד.

המשיב טוען כי ככל שהעותרים מבקשים לתקוף את החלטת המשיב ליתן לעותר היתר מת"ק לשנה, הרי שדין העתירה להדחות מחמת שיהוי ניכר וקיצוני בהגשתה. מדובר באישור שניתן ביום 24.12.2001 וחודש מדי שנה, כאשר על החלטה זו לא הוגש כל ערעור, השגה או הסתייגות וניסיון לתקיפתה כעת במסגרת עתירה מנהלית לוקה בשיהוי ניכר וקיצוני המצדיק את דחיית העתירה על הסף. ככל שמדובר בתקיפת ההחלטה שנשלחה לעותרים ביום 16.5.2011, נטען כי דין העתירה להדחות מחמת העדר עילה, שכן בקשת העותרים לשדרוג מעמדו של העותר סורבה כדין נוכח הוראת השעה, אשר מאפשרת להאריך את אשרת השהייה שניתנה לתושב אזור, אך לא ניתן לשדרג את מעמדו.

המשיב טוען כי בקשת העותרים לאיחוד משפחות אושרה לראשונה ביום 24.12.01 ובאותו היום ניתן לעותר היתר מת"ק ל- 12 חודשים, התקף עד ליום 24.12.02. באופן זה, החלטת הממשלה, אשר הקפיאה את הליך מתן המעמד, התקבלה בשלב בו החזיק העותר בהיתר מת"ק. בהמשך, וכאשר נכנס החוק לתוקפו, ניתן היה מכוחו של החוק להוסיף ולהאריך את תוקף היתר המת"ק. לא ניתן היה אז ולא ניתן אף עתה לשדרג מעמד זה וליתן אשרת א/5.

עוד טוען המשיב כי לא נפל כל פגם בהחלטה ליתן לעותר היתר מת"ק ולא חל כל עיכוב בלתי מוצדק בטיפול בבקשה לאיחוד משפחות. נטען כי הליך הבירור הבטחוני כולו, עד לקבלת האישור, נמשך שנה ו-4 חודשים ומדובר בפרק זמן סביר שאינו מהווה עיכוב משמעותי או קיצוני. כן נטען כי העותרים לא הראו כי המציאו את מלוא הפרטים והמסמכים הנדרשים במועדם, תוך צירוף המסמכים להוכחת בקשתם. משום כך ובעיקר בשל השיהוי הקיצוני במועד בו העלו העותרים לראשונה את טענותיהם אלו, טוען המשיב כי יש לדחות את העתירה.

באשר לישומה של הלכת דופש, אליה מפנים העותרים (עע"מ 8849/03 אנעאם שיבאן עבד דופש נ' מנהל מינהל האוכלוסין במזרח ירושלים, לא פורסם (2.6.08)), טוען המשיב כי מאחר שהעתירה הוגשה כ-3 שנים לאחר פסיקת ביהמ"ש העליון בעניין דופש, חל שיהוי בהגשת העתירה המצדיק את דחייתה.

עוד נטען כי יש לדחות את העתירה גם מחמת אי ניקיון כפיים, שכן העותרים לא פירטו בעתירתם את מלוא הפרטים ומלוא הנסיבות, למשל, לא איזכרו כי היו גם היתרי מת"ק לתקופות קצרות בשל ספקות שהתעוררו וכן לא הזכירו את השימוע שנערך לעותרים בטרם הוארך האישור פעם נוספת.

דיון ומסקנות:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוגשו לעיוני הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה מהטעם שלא נפל בהחלטות המשיב ו/או בהתנהלותו פגם המצדיק התערבות.

כפי שציין המשיב בתגובתו, ככל שמבקשים העותרים לתקוף את החלטת המשיב מיום 24.12.01 ליתן לעותר אישור איחוד משפחות על פיו נדרש לפנות למת"ק ולקבל את ההיתר, הרי שמדובר בהחלטה שניתנה לפני כמעט עשור ועליה לא הוגש כל ערעור, השגה או הסתייגות וההחלטה לא נתקפה בכל הליך מנהלי בכל הזמן שחלף. על כן, לא ניתן לתקוף החלטה זו כעת בשיהוי כה כבד וקיצוני.

ככל שמבקשים העותרים לתקוף את ההחלטה שנשלחה להם ביום 16.5.2011, הרי שהחלטה זו ניתנה כדין נוכח הוראת השעה, אשר לפיה ניתן להאריך את אשרת השהייה שניתנה לתושב האזור, אך לא ניתן לשדרג את מעמדו. בקשת העותרים לאיחוד משפחות אושרה לראשונה ביום 24.12.01 ובאותו מועד ניתן לעותר היתר מת"ק ל- 12 חודשים, התקף עד ליום 24.12.02. כלומר, החלטת הממשלה, אשר נכנסה לתוקף ביום 15.5.02 והקפיאה את הליך מתן המעמד, התקבלה בשלב בו החזיק העותר בהיתר מת"ק ומאז שנכנסה לתוקף הוראת השעה (אשר אימצה את החלטת הממשלה) ניתן היה להוסיף ולהאריך את היתר המת"ק ולא ניתן היה אז או כעת לשדרג מעמד זה וליתן לעותר אשרת א/5.

הלכת דופש, אליה מפנים העותרים עניינה בשאלה כיצד התנהל המשיב בכל הנוגע לאופן הטיפול בבקשה לאיחוד משפחות שעל הפרק. ככל שניתן להגדיר פסק דין זה ככקובע הלכה (ולכך אתיחס בהמשך) אין תכליתה לבחון האם צדק המשיב באופן הפעלת שיקול דעתו למהותה של הבקשה, כי אם את התנהלותו של המשיב, כגון פרקי הזמן שחלפו מעת שאושרה הבקשה ועד למעבר משלב לשלב במסגרת ההליך המדורג. במקרים חריגים, כפי שנפסק בעניין חתו (בג"צ 5315/02 אלהם חתו נ' שר הפנים, לא פורסם (4.12.02)), יבחן בית המשפט את התנהלותו "הדיונית" של המשיב גם בפרק הזמן שחלף ממועד הגשת הבקשה לאיחוד משפחות ועד לאישורה. ראו לעניין זה גם:

עתמ (י-ם) 11 - 05 - 1527 ודאד טוויל נ' משרד הפנים, לא פורסם (2.8.2011);